מכיר את כולם חוץ מוונסקי, איך כותבים את זה?
אהה, וון פרימן התכוונת

יאפ. וצ'יקו וארנסט דוקינס גם.

כן, אבל כנופיית שיקגו לא נראה לי מתאימה למתחילים בתחום.
אולי בילי הארפר, למרות שגם אצלו לא הכל קליל

זה סול-ג'אז. לא ממש האסוסיאציה שלי מג'יימס קרטר. אבל אף אחד לא יכול לעמוד בפני בילי הארפר, אז שיהיה (אני עדיין זוכר את הפעם שיאיר השמיע לי את האלבום הזה. הכרתי את בילי כמובן, אבל זו היתה חוויה אחרת).



ואתה כמובן צודק לגבי הפריבופרז מהעיר הרוחנית, אבל אלוני רצה אגרסיבי .

רדמן ללא ספק יודע לתת בראש שצריך... בעיקר המאוחרים שלו...

זהו, ברור שכולם יודעים לתת בראש "כשצריך", אבל אצל קרטר זה מרגיש כמו חלק ממנגנון הוצאת הסאונד באופן כללי.


יכול מאוד להיות שאתה צודק, אבל סתם זרקתי פה הערכה למה הוא דווקא הזכיר את קרטר ואת האלבום הזה.

אלוני - ידע צדיק נפש בהמתו ...

קלעת בול. אוהב את ה"אגרסיביות" הזאת - אבל גם המיגוון האדיר של היצירה שלו מדליק אותי.

וכפי שאמרתי - שוב ושוב אני נוכח שכשאני מכיר לחובבי מוסיקה ו\או אודיופילים שלא הכירו את ג'ייסי און דה סט - נופלת להם הלסת... תמיד.

אפשר דרך אגב את השיקאגואים האלה בצורה ברורה וקריאה ? תודה.

בוא'נה, אני שומע עכשיו את ראשאן וזה בול מה שצריך, לא ? מוזיקליות אינסופית, קרקס טכני, איזה סגנון שתרצה, אגרסיה פה ושם, שואומנשיפ, קליט והורס, ואפילו מוקלט טוב ועל ויניל. סע :

אלבום פיצוץ