שורה תחתונה – ראשונה.למאמרים אקדמיים יש תמצית שמובאת בהתחלה, וכך גם לפסקי דין. באותה רוח אבל לא מאותו מקום, אני אוהב לפתוח בשורה התחתונה, זה יחסוך קריאה ארוכה ממי שאינו מעוניין, שכן אומר מראש :
אני לא אחראי על האורך או הסדר או התוכן המצופים בסקירות או פוסטים 'לציבור'. זו אינה סקירה, אלו רשמים פרטיים שבחרתי לחלוק בפורום במקום לשלוח רק לאביעד במייל.
כשהכניסו אותי בעבר הלא רחוק לניתוח אפנדציט, ניגש אלי המרדים, חיבר אינפוזיה ואמר לי "לילה טוב". חחח, מה לילה טוב, חשבתי לעצמי. אני מאלו שלרוב נרדמים סביב שתיים בלילה ברגיל, ועוד כעת אני בכלל מרגיש מאוד מאוד ערני ונמרץ, איך בכלל יצליחו להרדים אותי עכשיו ?! הנה, חשבתי, אני מביט במנורה מעל, מביט סביב, חש מלא מרץ, ואז נבהלתי קלות : רגע, אולי עכשיו אני מפריע להרדמה ומעיר את עצמי ככה, תהיתי, והתעוררתי במחלקת התאוששות. ככה התעוררתי כשאלה פיצ'גרלד סיימה לשיר את השיר הראשון ששמעתי אצל אביעד.
אז לסיכום : השילוש הקדוש.ההרהורים בעקבות הביקור אצל אביעד הסתיימו אצלי בדעה שמדובר בשילוש בין המערכת, החדר והמאזין. הבנתי שביקרתי במקדש אודיו ופגשתי את הכהן הגדול של המקדש הזה, אדם יוצא דופן ומצויין. כשמתיישבים בחדר השקט, בלי מוזיקה עדיין, מתחילים לשמוע 'עם העיניים' : יש ציפייה והנחה שהצליל ישמע/יראה/יורגש מכאן או משם, כך או אחרת. כשהצליל הראשון מופיע הוא מרחיב את התמונה שהנחת שתהייה בחדר הזה ומגיע ממרחבים, ממעמקים, ומהסביבה : בשלוש וחצי שעות ניסיתי בכל פעם לא רק להאזין אלא גם להקשיב [ או ההפך ], ובכל פעם מחדש צללתי, והמוזיקה ניתקה אותי מהמקום וסחפה אותי איתה. זו לדעתי מוזיקאליות. לנסות להקשיב לצלילים אצל אביעד באופן 'מפולח/אנליטי' היה כמו לנסות לראות סרט מתח מרתק ובד בבד לחשוב על פוליטיקה, למשל : תוך כמה שניות אתה צולל חזרה לסרט ולא יכול לתחזק מחשבות אחרות.
מחשבות אחרותלפני כ-15 שנים שהיתי עם חברתי בחו"ל. בבית בו התארחנו היה בין השאר מקרר יינות גדול שהכיל בקבוקים נדירים ויקרים, ובעל הבית החליט שביקורנו מהווה סיבה טובה לפתוח אותם. כך במשך תקופה שתינו כמעט בכל ערב בקבוק יין ייחודי ויוצא דופן, לרבות בקבוקים ממש יקרים. זה לא היה שווה הרבה אם הייתי מגיע בלי רקע וניסיון בטעימות ובשתיית יין. אם החיך שלך לא מנוסה, מיומן ובקיא – פספסת ותישאר עם חוויה דלה : ולהפך, כמובן שככל שהרקע והניסיון שלך גדולים יותר, כך תצליח לקלוט, להכיל ולתאר חוויה עשירה יותר. למזלי הייתי מצוייד ב'מספיק' ניסיון כדי להנות מאוד מהיין אז : מאידך, מאז עברו 15 שנים, וללא ספק היום זו הייתה עבורי חוויית יין עשירה ומעשירה הרבה יותר.
כך הם החיים וכאלו אנחנו : בגיל 18 בטוחים שסיימנו כבר לגדול, בגיל 21 אנחנו חושבים שזהו, עכשיו נהיינו באמת "אנשים", בגיל 24 לפתע העבר נראה מגוחך וילדותי, בגיל 28 אתה בטוח שחלאס, הנה אתה אדם מגובש, וכך זה בגיל 32, 38 והלאה [עבור מי שממשיך להתפתח. יש כאלה שאכן סיימו בגיל צעיר].
למזלי הגעתי אל אביעד כאשר יש לי מעט רקע שמאפשר לי להבין ולהנות מסאונד טוב וממוזיקה טובה, ובד בבד אני זוכר את הסיפור לעיל על היין ועלי, על אז והיום. אני מאזין ברצינות מגיל צעיר, מהימים עם אבא והפטיפון ועד היום. האזנתי לא הרבה אבל לא מעט למערכות 'יקרות' וגם 'יקרות מאוד' והייתי ב'משחקים' בהחלפות והשוואות בין מגברים, רמקולים, כבלים, ענייני אקוסטיקה וכד'.
אבל בעיקר הייתי ב"שילוש הקדוש" ובסיכום הדברים.ראשית, המלצה מאוד חשובה : מי שלא מכיר את הסטאפ הייחודי והמיוחד של אביעד, טוב יעשה אם יקרא עליו, כאן, כולל תמונות יפות :
%D7%94%D7%A1%D7%98-%D7%90%D7%A4-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%93-%28%D7%A2%D7%95%D7%93%D7%9B%D7%9F-10-1-12%29-t7015.htmlאז תכל'ס, אז איך זה נשמע ?איש אחד ממתין לאשתו מחוץ לחדר הרופא. הטיפול מתארך והאיש מחליט להציץ פנימה, וחוזר להתיישב, מהורהר.
"נו, מה קורה שם ?" שואלים אותו הממתינים בתור.
"וואללה", משיב האיש,
"אם הוא לא היה רופא, הייתי אומר שהוא שוכב איתה".
אם אביעד לא היה מוזיקולוג, או אדם שהחוויה המוזיקאלית זורמת בדמו והמוזיקה מזינה את נפשו, או מה שהוא בהתמחות המעמיקה הזו שלו במוזיקה, הייתי אומר שהוא אודיופיל על.
ראשית, כלל לא הייתי מוכן לאיך שהחדר נראה. ראיתי אותו בתמונות כמו רובנו כאן וזהו, מן הסתם.
עליתי במדרגות, אביעד פתח לי את דלת ביתו בחיוך , עשיתי צעד אל תוך הבית וראיתי מולי את
ה-חדר, בום, לבאאנים. זה נראה מקסים.
הבית מסביב נעים ונאה, הכל היה שקט מאוד, והחדר עצר לי את המבט ואת הכניסה לבית. עשיתי צעד פנימה והמראה פשוט יפה. זה לדעתי יפה לכל עין ולכל צופה, והחוויה העשירה יותר היא של חובבי אודיו. הכל שם מוקפד ואיכותי, מהודק ויוקרתי, מאסיבי ומדוייק – ויחד עם התפאורה והעיצוב נוצרת אווירה אגדתית, כשהארי וסאלי פוטר פוגשים את הגביע הקדוש של האודיו. אנרגיה של חדר, מה לומר : תוכן, צבעים, צורות, מרקם, שקט.
הרבה שקט : לאולפנים, סטודיו ומקומות מטופלים אקוסטית יש מעין שקט מובנה, הם בולעים את רעשי הסביבה בה חיים כולנו, וזה תמיד מורגש כשנכנסים אליהם. כך גם כאן, כשאתה עובר את המפתן, הרעש, וכפי שהתברר לי, גם הזמן, נבלעים.
אודיופיל בחדר קטןכך כינה פעם אביעד את עצמו. מימדי החדר צנועים, וזה יוצר הנחות מקדימות אצל מי שמביט בו או בתמונותיו. מביט – בשונה מאוד מ"מאזין". אחרי קפה וסיגריה ודיבורים במרפסת, נכנסתי סוף סוף אל החדר. צילמתי בשביל התיעוד, נדרשת שם עדשה מתאימה יותר מזו שאיתה באתי, אבל ככה באופן כללי זה נראה, כפי שאתם כבר מכירים :
התיישבתי בכורסא הנוחה מאוד והבטתי קדימה. ציפיתי, כאמור, שהצלילים ינבעו ממקום מסויים ובתצורה מסויימת. התחושה והמראה הם של Near field : המרחק מהכורסא הוא כזה שאם היושב בה יפרוש את רגליו לפנים, הוא יתקרב לקו של הרמקולים. הטיפול האקוסטי סביב חלקו נראה וחלקו סמוי. הרמקולים גדולים, עמוקים ובעלי נוכחות, וגם יפים לטעמי. אני אוהב קווים עגולים, ורמת הגימור היא לעילא. המגברים פשוט נראים נהדר, חוויה להביט בהם. הכל שם כזה.
ואז זה התחיל לנגן.
ראשית התעוררו הכלים, קמו ונעמדו סביב, וגב' פיצ'ראלד הצטרפה אליהם. זה היה כמו לטעום יין עם גוף מאוד מלא וטעמים מאוד מובחנים ומובדלים מצד אחד, שנפתחים, מתפתחים והופכים להרמוניה שלמה ומאוזנת. זה היה נעים ומעורר השתאות. התמונה התלת מימדית המדוייקת שמתגלה, מפתיעה. זהו חדר קטן - אבל ללא קירות, מסתבר.
אקוסטיקה, היי אנד ושבירת מוסכמות [ וקירות ].נסיוני הלא גדול הספיק ללמד אותי שמערכות ממש טובות מצליחות איכשהו ובמידה ניכרת להתגבר על מגבלות אקוסטיות. הכוונה היא כמובן לבעיות סלון ומיני הדהודים או התאבכויות. היו מקרים בהם האזנו למגבר אחד ונתקלנו בבעיות, החלפנו מגבר – ולפתע כאילו גדל החדר, או בוטל הקיר שהפריע. למדתי שמגבר ברמה אחת מעל, כמו מצליח לשנות את האקוסטיקה. ייתכן וזה הזרם השופע ביתר קלות שמצליח לרסן את האלמנטים, התאוששות מהירה, התאמה נכונה – ועוד ועוד.
הקירות, או המימדים בחדר של אביעד, הם כמו אשליה אופטית : המערכת והטיפול שעבר החדר מבטלים את המגבלות הללו. כאמור, בתחילת ההאזנה ניסיתי להתרשם באופן יותר אנליטי ממה שקורה, ודי מייד סחפה אותי המוזיקה ושקעתי בה, עד שנגמר השיר. כאן לרוב מגיעה רשימת סופרלטיבים ודימויים שאת תוכנה אתם מכירים, ואני אמנע ממנה.
האזנההרגשתי כמו ילד שקיבל חמש דקות להתרוצץ בחנות ממתקים ולקחת מה שבא לו. רציתי להבין את המערכת ואת מה היא עושה והתחלנו להתקדם : עברנו לקטע קלאסי.
אבל נחזור לשילוש הקדוש.
אביעד חי מוזיקה. הוא מבין אותה לעומק ברמה האנציקלופדית והרגשית כאחד. רובנו מכירים אותו, את הכתיבה שלו ואת הזמן שהוא משקיע בקונצרטים ובהאזנה.
שמענו מספר קטעים קלאסיים שכללו תזמורות גדולות וקטנות, מוזיקה מהירה ואיטית, מכל טוב. בכל פעם זה נשמע נהדר, ובכל פעם זה מפתיע מחדש. בתלות ביצירה, הצלילים יכולים להתחיל ממרחקים [ בערך מאמצע הבניין שממול ] ולהתקרב ולגדול אט אט. לכל צליל מתלווה תמונה שנוצרת בראש, והחוויה מזכירה צפייה בסרט במסך ענק ומשוכלל : זה מהפנט אותך ואז גונב אותך מהמקום. זה לא רק שכל כלי יוצא ומקבל מקום, נפח ועומק, אלא שהמלחין עצמו יוצא החוצה ומספר לך על הרגש שהוא ביקש להעביר.
דברים החלו להתרחש במרחק של חצי בניין מאיתנו, כך הרגשתי. רצים בהולים החלו לחצרץ מרחוק תוך שהם מתקרבים, חצוצרני המלך החלו לחמם את עצמם כאן בצדדים, ולפתע צצו תיבות תהודה שעליהן מתוחים מיתרים שנעלמו מהתודעה כמו שבאו והשאירו סביבנו רק צלילים. לפעמים יוצרת הפרעת הקשב שלי קוצים בתחת : כאן נשתלתי במקום ורציתי להמשיך להביט בסרט הזה. "סוחף" זו המילה שמתארת זאת הכי טוב. המוזיקה סוחפת אותך ומערבת אותך ראשך על רגליך. אין לך הרבה צ'אנס לחפש משהו, כי אתה בעל כרחך נעלם שוב מתחת לגלים וצולל להרמוניה המופלאה הזו : זה השילוש וזה מה שהוא יוצר : החדר הזה, שהוא Near field עם ציוד שיכול לנגן גם באולם. זה בנוי בדיוק לאדם שהמוזיקה היא אחד הבסיסים בחייו, והוא חי אותה ברמה אחרת. זו מערכת-על שמולה יש כורסא אחת בלבד. סטודיו להאזנה מתקדמת.
גם בלי לעצום עיניים אתה חש בתוך אולם קונצרטים גדול [ ולפעמים בתוך שדה פתוח ], וגם כשתזמורות גדולות ניגנו שיאים עמוסים נראה שהם רחוקים מלאתגר את הדבר הזה, המערכת הזו. כל אחד, כולל כל אחד, מקבל מקום, ביטוי מלא, בכל תדר ובכל עוצמה : כל תוף נשמע גדול ומלא גם כשבמקביל מתרחשים דברים בתדרי אמצע או גבוהים, וגם כשכמה מהם או כולם מתרחשים יחד. אין עומס, אין משהו שמתקרב להיות דיסהרמוני או מעייף. מתישהו שמעתי [ ואפשר לומר – ראיתי] פסנתרן שהרים רגל מהדוושה תוך כדי נגינה. ההכפלה [ או איך שזה נקרא ] פסקה כמובן אך ההד שלה עדיין עבר דרך תיבת הפסנתר אלינו. אצבע שמחליקה ממיתר נשמעת גם באמצע השיא : זה מצליח להיות גראנדיוזי ואינטימי בו בזמן. 'איזון' זו המילה שחוזרת אצלי. הפרעת הקשב שלי ביקשה קפה וסיגריה ואביעד ביקש לשמוע עוד קטע אחד. לרוב אני לא מחזיק ובורח, וכאן זרמתי ואמרתי אוקיי, נשמע דקה ונקום. ושוב נסחפתי ופתחתי את העיניים ב 12:06, כשהצלילים החלו לדעוך. זה בפירוש
לא קורה לי הרבה, אם בכלל. מוזיקה קלאסית נשמעת שם, ובכן, קלאסית.
וחוץ מקלאסית, מה ?זו התהייה שעלתה לי : אוקיי, אז זו מערכת מופלאה למוזיקה קלאסית וזה עיקר ייעודה, אבל כדי להבין איפה אני נמצא, לקבל קנה מידה, עלי להצליב עם נקודת ציון נוספת, או כמה נקודות.
אביעד החליף וסביבנו התיישבו אנשים, חלקם שותים כוסית, חלקם מעשנים. דין מרטין החל לפלרטט עם הקהל בערב בלאס-וגאס, ועשן הסיגריות הורגש בחדר. חד וחלק – זה כמו להיות בהופעה, בשולחן קרוב לבמה, לחוש את המבצע קורץ לקהל, לשמוע את הקהל מצדדיך ומאחוריך. איכשהו אתה באמצע תמיד, לא כמו DTS ולא כמו אף סטריאו שהכרתי. סוג שמיעה מלא כל כך שאתה יכול בקלות לדמיין שני רמקולים אחוריים ושניים סראונד בקירות, ותמונה מדוייקת מאוד. זה מעלה חיוך אצלי גם עכשיו. ינעל העולם, אביעד.
שמענו עוד : קצת סינאטרה וז'ובים, איזה ג'ם מדליק של גיטרות בהופעה חיה, וכל מיני שמות ונגנים שחלקם יפורט בסוף ואת חלקם שכחנו.
כלום לא איתגר את המערכת.
אביעד, שים פינק פלויד. הוא שם : מגניב לגמרי.
שים מארק קנופלר. כנ"ל.
טוב, בוא נעצור שנייה. בוא נחפש בעיות.
שים לד זפלין. סינס אייב בין לוווינג יו. שם. נשמע נהדר. תן ווליום.
עוד ווליום.
עוד ווליום.
העוצמה היתה חזקה והמוזיקה נותרה מרתקת, מערבת, ברורה, מאוזנת ויותר מכל – אטרקטיבית וסוחפת. שוב לא מצאתי מקום להיאחז בו. יש שם קטע עמוס מאוד עם באס מתמשך כזה [אורגן ?] וכל הכלים יחד - ואפילו זה לא עמד לרגע בחדר הקטן הזה בווליום החזק הזה : זה ניגן כל הזמן והרגיש רחוק מאוד מהתאמצות.
מה קורה ?!
שים איירון מיידן, ינעל העולם, ותגביר.
התחלנו לשמוע Afraid to shoot strangers. הווליום גבוה.
תן עוד ווליום.
פחדתי על האזניים היקרות של אביעד, אבל הרגשתי כמו מישהו ששכר פרארי לסיבוב ורוצה לתת גז, לפחות שתתאמץ.
לא הלך כלום : כל מה שזרקנו, בכל ווליום, התקבל בברכה ונוגן בקלילות. זה כבר לא רמקול : זו הגברה. ברוס דיקינסון נתן קולו בשיר שמוכר לי ממש היטב, וכיכב. התופים בגודל אינסופי [ אבל מוגדר מאוד, כל אחד והצליל שלו ], השירה, הגיטרות, הניואנסים – וזאת ממש לא הקלטה מתוחכמת – הכל פיקס. כאן כבר התקרבתי והנמכתי ראש ותקעתי אותו בין הרמקולים. אפילו שם, עם הוופרים שיורים הצידה [!], אין בעיה.
מה קורה ?!
נעמדתי עם הפנים לקיר, הסתובבתי, התכופפתי, התמתחתי – הדבר הזה מנגן נהדר. אף פעם לא שמעתי כמוהו.
אנכרוניזםאחרי הכל שאלתי את מיכאל 845, שבנה את המגברים, "מה זה הדבר הזה".
מה המוטו בבנייה שלהם, מה החלקים, מה הכוונה ומה הקטע.
אני עורך את דבריו ומתנצל מראש אם נפלה אצלי טעות. מיכאל אמר פחות או יותר שהמגברים תוכננו לעבוד בעומסים קשים מאוד, ולמטרה זו נבחר שנאי מוצא איכותי ביותר. הנחה אותו תכנון קצר בעל שתי דרגות בלבד, עם שנאי כניסה שגם הופך פאזה. התכנון הוא ללא פידבק שלילי, עם צ'וק ושפורפרות דרייבר בעלות מוליכות הדדית גבוהה, לטובת דינאמיות מירבית, בטופולוגיית פוש-פול. כששאלתי על החלקים שמרכיבים את ההגברה, אמר מיכאל שעבור המגברים הללו נרכשו פחות או יותר השנאים הכי טובים שניתן לרכוש. עד כאן דבריו.
אני לא מבין כמעט בצד האלקטרוני, אבל מבין כעת היטב איך נשמע כזה דבר. רמקול, טוב ככל שיהיה, הוא גולם. כאן ניגנה ההגברה, בשליטה מוחלטת ובתחושה [ שהתבררה כנכונה ] שהכל אפשרי : מגברים שאומרים לך "אודרוב", במבטא רוסי : "תעמיס, תעמיס, יש'ך עוד".
ממשיכים הלאה.
אני שונא ביג-בנד ודברים דומים, כל מיני סווינג ג'אז טרלה-לה-לה בודי-בודי-בווו עם שמחה מזוייפת ופלסטיק אמריקאי וסכרין וקקופוניה של רעש. לטובת הנושא אביעד שם שני ביג בנדים גדולים, מרעישים, עם טונות של מיד-היי והיי-היי וגייז-היי. כל הנגנים השתוללו יחד כצפוי, אבל המערכת הזו מציגה לראווה כל אחד. יש מקום לכולם בחדר ? לחלוטין, וההרגשה היא שיש מקום לעוד 20 חבר'ה.
ביג בנד זה דבר צווחני בהגדרתו ובכלים שבו ותכל'ס במציאות, ועם כל הווליום ששפכנו שם, לא היה צליל מציק אחד. לא יאמן. לא חריף, לא מעייף, לא קטום, לא מתכתי, לא בהיר, לא צועק, לא מתקיף ולא רומס משהו אחר : המערכת הזאת [ או הדבר הזה ] מנגן עבורך את הכל נהדר.
מקורותעד עכשיו עברנו בין סידי למחשב וגם בין הקלטות שונות. אין איזה הבדל שבכלל מעניין אותך להתעכב עליו, או שעניין אותי לפחות, או ברמת צליל הזאת, לפחות. זה כמו ללחוץ על כפתור ספורט בפרארי שלך ואז על כפתור הספורט פלוס ליד : זה מגניב וזה מגניב, בלי מדרג בינהם.
טוב, בוא נשמע תקליט.
שמענו שלושה קטעים משלושה תקליטים : של ארצ'י שפ, סטיבי ריי ווהן וטום ווייטס.
אינטימי לגמרי, מרגש, מרתק, מערב וסוחף. אפס רעש רקע, מאה אחוז מוזיקה. טום וויטס היה בחדר ועף לו רוק מהפה כשהוא שר קצת כמו לואי ארמסטרונג. הכל מצטייר בראש כתמונה, כסרט. זו אולי הייחודיות של המערכת הזו, אי אפשר שלא להיסחף, גם כשמנסים.
לסיכום : הסיכום.במשך שנות דור הייתה אקסיומה : ברבורים הם לבנים. זה הוכח מאז ומעולם, אושש באינסוף תצפיות ותמיד היה כך. כשגילו את אוסטרליה וגילו בה ברבורים שחורים, קרסה כל התיאורה : זה מקור הביטוי 'ברבור שחור' וגם שמו של ספר מומלץ. ההאזנה הזו היא לקח טוב למי שמניח הנחות, ובהמשך בטעות מתייחס אליהן כעובדות.
לפני שהאזנתי לא ידעתי מה להניח ולמה לצפות. מצד אחד – חדר קטן : מצד שני – אביעד, בכל זאת. אדם שעשה דרך אודיו ארוכה, ולא קנה משהו נוצץ בשביל שואו-אוף. אבל היתה חסרה לי ההאזנה כדי להבין לעומק את השילוש שלו עם המערכת והחדר. סינרגיה : אין תוצאות
כאלה בחדרים אחרים. החדר מצטרף ומסייע, לא מעכב או מגביל. הצליל שמתנגן שם מפתיע מאוד : לא רק ההולוגרמה שצצה מולך, הבמה הרחבה והעמוקה או השדה בו נאספה הביג-בנד : הכל, ובראש צועדת המוזיקה הקלאסית. לשמוע אותה שם זה לצפות בה, לחוש אותה, להתרגש וללכת לאיבוד. מאיירון מיידן ועד מאהלר, לכל כלי גודל ריאלי, לכל נגן וצליל המקום השמור לו. הדינאמיות נשמרת בכל מצב, עומס או ווליום, ואתה נותר עם טעם של עוד.
שלוש וחצי שעות חלפו בלי שהרגשתי : הפטיפון ניגן, הסידי ניגן, המחשב ניגן – ובעיקר כל הסטאפ האקזוטי הזה ניגן בצורה נהדרת, כייפית, עשירה בכל תדר. הבאס עמוק ומלא, פועם ומגרגר, מדוייק כל הזמן, גם כששמענו באפס ווליום הוא שם. וכל השאר – גם, ולא רק זה : צעדנו אל המרפסת וזה נשמר למרות הדרך הארוכה והווליום הנמוך. שומעים מוזיקה גם שם, במרחק שני חדרים וקירות באמצע. תענוג אמיתי.
הפרידה המרגשתבדרך לאביעד שאלה אותי חברתי שהצטרפה כטרמפיסטית וירדה בדרך אם זה האביעד שכותב על מוזיקה קלאסית ושהתפעלתי מהידע שלו מאוד. כן, עניתי לה. אחד הדברים שאני מעריך הוא מומחיות, כל אחד ותחומו. אצלנו ברכב מתנגנת רוב הזמן [ אם לא כולו ] מוזיקה קלאסית מערוץ המוזיקה, כך שמאחורי המון שעות האזנה [ כולל בבית ], אבל חוץ מהאוסף שלי קשה לי לדעת מי זה מה. שומע וזהו, נהנה מהמוזיקה, ממילא אני שוכח שמות.
"אז מה מנגן עכשיו", שאלה אותי הטרמפיסטית הסקסית בקריצה.
מצחיק מאוד, עניתי לה.
אל תעשה פדיחות, היא אמרה וירדה מהרכב לדרכה. המשכתי לאביעד.
כשסיימנו להאזין ירדנו אני ואביעד לרכב, הוא נסע איתי חצי דקה ואני המשכתי לדרכי.
כשהתנעתי החלה המוזיקה הקלאסית להישמע ברכב.
מה זה שאנחנו שומעים ! שאלתי אותו.
הוא התרכז לרגע ואז נתן שם של מלחין, נניח שזה היה פגאניני. הוא התרכז עוד קצת ואמר – שים לב, ריכטר, זה ביצוע של נגן צעיר, נוקשה, מהיר [ אני לא זוכר בדיוק את התיאור שאביעד נתן ]. ואז נפרדנו. כמה דקות אחר כך הסתיימה המוזיקה, והקריין אמר – האזנתם ל-[ המלחין שאביעד אמר ] בביצועו של יובל בר און בן ה-17 [ או שם כלשהו באותו גיל ] תלמיד מצטיין מביה"ס למוזיקה זה וזה-
וזה השילוש הקדוש : זו מערכת לאדם שחי מוזיקה קלאסית ברמה הזו, בחדר שממקד אותך בהאזנה מרתקת ובתמונה תלת מימדית משגעת, והיא מאוד, מאוד מתגמלת בכל ז'אנר.
עד כאן חלק א'.
בחלק ב', שנהיה בריאים, אשוב לשם בעתיד עם חומרים שאני יודע לבקר הכי טוב ומכיר ממש לעומק. פטור בלא כלום אי אפשר, ומילת ביקורת אחת צריכה להיות. תנו לי לעבוד על זה.
מה לומר ? כמעט 2,800 מילים, ואין מילים.
תודה מקרב לב לאביעד על האירוח, החברה והחוויה הנהדרת.
בין השאר ניגנו :
Sinatra & Jobim: The Complete Reprise Recordings
Frank Sinatra & Antonio Carlos Jobim
Dindi (from Jan-Feb 1967 Sessions)
Sings Sweet Songs for Swingers
Ella Fitzgerald
Moonlight Serenade
Thunder
Smv
Classical Thump [Jam]
Some Skunk Funk
Randy Brecker & Michael Brecker & The WDR Big Band Köln, Vince Mendoza
Some Skunk Funk
live at the sands
the rat pack
02. Dean Martin , Medley- Drink To Me Only With Thine Eyes , I Don't Care If The Sun Don't Shine , I Love Vegas (Paris)
The Dark Side of the Moon
Pink Floyd
YUNDI LI
The red piano
the yello river piano concert
Rodrigo y Gabriela
Rodrigo y Gabriela
Tamacu
BBC Sessions Disc 2
Led Zeppelin
Since I've Been Loving You
the very best
Placido domingo
03 Rigoletto- La donna ¨¨ mobile (Verdi)
Fear Of The Dark (1998)
Iron Maiden
Afraid to Shoot Strangers
Mahler -
symphony no 2
pavo jarvi
vivaldi four seasons carmignola
Carmignola
Winter
Mark knofler
sayling to philadelphia
