שאלה נהדרת
ביבופ היא המהפכה הגדולה של הג'ז שבאה כרפורמציה לעידן הסווינג בזמן ולאחר מלחמת העולם השניה. חבורה של נגנים צעירים חיפשו אמירה יותר מורכבת ואמנותית ממוזיקת ריקוד. לשם כך הם שברו את הכלים הרמונית, מלודית, וקצבית. הסממן הראשון של ביבופ שכל אחד מרגיש הוא המהירות העצומה של הנגינה - סטקטו מטורף ופראי של צלילים. המלודיה הופכת להיות הרבה יותר מורכבת מזו של הסווינג וגם הרמונית יש שפה חדשה לגמרי. הסגנון הזה התאים כמו כפפה ליד לשינויים שהעולם עבר באותה תקופה. כמובן שלדגימה אתה רוצה לשמוע את צ'ארלי פארקר ודיזי גילספי (קח את Jazz at Massey Hall כדוגמא הקנונית לסגנון).
בשנות הששים היתה הבנה שהזרם הזה אולי מורכב ו'אמנותי' מדי בשביל הקהל הממוצע. התחילה תנועה שחיפשה מצד אחד להרגיע את הבליץ של הביבופ ומצד שני להכניס אלמנטים קליטים ורקידים של פאנק. זה היה ביבופ חדש עם מנגינות מלודיות ב-Head ושניים שלשה כורוסים קצרים לכל נגן כשהדגש על יכולות אישיות לא אנושיות של הנגנים. מוזיקה של גברים גברים. המעבר מביבופ להארד-בופ הכי מורגש בהקלטות של מקס רוץ' וקליפורד בראון בסוף שנות החמישים. אתה שומע שהם באים מביבופ אבל מחפשים משהו חדש, 'נקי', 'חד', וקליט יותר. אבל אם אמרנו הארד-בופ אין הרכב שמזוהה יותר עם הזרם הזה מהמסנג'רס של ארט בלייקי ואין חברת תקליטים שמזוהה איתו יותר מבלו-נוט. לדוגמא לא קונבנציונלית שאני מזריק תקופתית לוריד, שמע את indestructible עם מורגן-פולר-שורטר על הקרנות. נראה אותך נשאר בכסא. גם להוראס סילבר (שהיה בהרכב הראשון של המסנג'רס והקים הרכב משלו) שמור מקום של כבוד בפנתאון של מייסדי ההארד-בופ. אם תאהב, נתחיל לשפוך שמות ופלייליסטס.
