בסה״כ האלבום החדש של פרחייה לסונטות של בטהובן מהנה.
ראשית, גילוי נאות - האזנתי לאלבום בצורה הפוכה; קודם כל סונטת ״אור הירח״ ולאחר מכן סונטת ״האמרקלוויר״,
זאת משום שאחרי ה״האמרקלוויר״ הדבר היחיד שאני רוצה זה שקט.
שנית, הנגינה של פרחייה. מה ניתן להגיד עליה? נגינה בוגרת מאוד, אחראית וזורמת.
הוא לא פוסח על אף פרט, ויחד עם זאת הצלילים מתגלגלים ומתעגלים תחת אצבעותיו.
יש המון ביצועים לסונטות הללו, בשלל פרשנויות, טכניקות והתעמקויות ברמות שונות.
זהו אחד המאפיינים הבולטים של יצירות גדולות. פרחייה לא עוקף את הטובים ביותר, הוא נמצא לצידם.
הביצוע הזה אחר - הוא מגיע מזווית שונה, פחות דרמטית ובשרנית, אך עם צבע יפהפה ומגע נהדר.
מרגישים מיד שמדובר בפסנתרן גדול, כזה שמנסה לבאר למאזין משהו.
ברגעים מסויימים, יש כאן בהירות, על סף הליטרליות, שאין כמעט באף ביצוע אחר.
https://youtu.be/1m8Jb2yor90?t=2s
