בתחומם...

נ.ב. אני מודה שאני סובל מנכות טקסטואלית מסויימת. כלומר, אני מתוכנת להאזין למוזיקה ומעבר להבנה כללית ביותר, אין לי מושג מה הם ממלמלים. אף פעם. אני מניח שזה נותן יתרון ליאנג. כך או כך, הדילן הזה לא עושה לי כלום והיאנג עשה לי מהתו הראשון, מה שהרטטוי של רמי עשה לאנטון אגו. זכרונות של Harvest.

אני מאוד אוהב את בן שלו, ונהנה מאוד מהטורים שלו. אבל ההשוואה בין אלבום גנוז של אומן (אהוב עלי) ויצירה חדשה של אומן אחר (אהוב עלי מאוד גם כן), מופרכת מיסודה. השןואה מדוייקת יותר הנה בין more blood more tracks של דילן והאלבום החדש של יאנג. שני האלבומים מכילים שירים שחלקם מוכרים, חלקם בביצועים קצת אחרים, ושניהם עוסקים בפרידות. מהו האקט האומנותי האמיץ יותר? התשובה ברורה למדי, היות והאלבום של יאנג שוחרר בניתוק מההקשר שבו הולחן ובוצע, והאלבום של דילן הינו וורסיה אחרת של אלבום שיצא בזמן אמיתי, שרבים רואים בו את היצירה היפה ביותר של האומן הזה. ההשוואה הזו, והזו בלבד, אינה מחמיאה במיוחד ליאנג. וזה עם כל הכבוד ליאנג, אומן שאף פעם לא חשש להגיד את מה שעל ליבו, ולנגן את מה שבא לו!

לעצם העניין, האלבום החדש של דילן הוא לא ניימדרומפינג היסטרי, אלא ניסיון מרשים לארוג את ההסטוריה של המוסיקה הפופולרית בפרט, והעשורים האחרונים בכלל למשהו חדש ומעניין- דקה (או עשר שנים) לפני שהכל נמוג ממוחו. בהאזנה מעט קפדנית לטקסטים מצאתי את עצמי צוחק, מבוהל ונעצב. הרושם שלי לפחות הוא, שבהשוואה לאלבומים דומים- ג׳וני קש, בואי, לאונרד כהן, דילן יוצא כשידו על העליונה ביכולתו להתעלות על הנושא המובן מאליו של מותו המתקרב ולדון בעומק בעינייני השעה והעולם.

ולכל זה אין שום עניין ונגיעה למה אוהבים או לא.אני אוהב את האלבום של יאנג כמו שאני אוהב את רוב הדברים שהקליט בשנות השבעים, אבל לא מוצא בו משהו ממש מיוחד בהשוואה לאלבומיו האחרים מהתקופה. לאלבום של דילן, לעומת זאת, אני מאזין ללא הרף. זה כבר לא קשור לכל הדיון במאמר של שלו. יש שם בלוז רגיל, שירים מלודים, פואמה ארוכה. יש שם גם שיר אחד (ג׳ימי ריד) שהוא השיר היחיד של דילן מאז 1966 שמזכיר את ״צליל הכספית הדק״ שדילן אמר שתמיד שמע בראשו, אבל הצליח להגיע אליו רק פעם אחת, בהקלטות של בלונד און בלונד.

גם אני אוהב את בן שלו אבל הכתיבה שלו השתנתה לרעה לדעתי.
מה שאהבתי בהתחלה, זה שהוא כתב פשוט ובלי דחף מוכר של כתבים שרוצים להפגין ידע ועל הדרך מתישים את הקורא כך שהם הופכים למושא הכתבה במקום האלבום המסוקר.
לכן, עם השנים, פיתחתי אלרגיה לביקורות.
לא קראתי את הטור של שלו על דילן החדש אבל התחלתי להאזין לו לפני חצי שעה בעקבות השרשור הזה והוא נשמע בינתיים פשוט נפלא.
מסתמן כמו משהו שיתנגן הרבה במערכת בזמן הקרוב.

עד היום אני לא מצליח להבין ביקורות על מוזיקה... אני יכול להנות מקריאת הכתבה ככתבה, אבל בחיים אף אחד לא יצליח להעביר לי בביקורת האם האלבום טוב לי או לא. זה נכון לגבי כל ביקורת כלשהי, אבל במוסיקה זה מרגיש לי הכי רחוק שאפשר... היחס בין המילים למציאות.
אני אוהב לקרוא ביקורות על אלבומים אחרי ששמעתי אותם, ואז אם אני מזדהה עם הכותב זה נחמד :-)

תגובה מעניינת.

ביקרות מוזיקה היא הכרחית וחשובה, כמו בהקשר לכל אמנות. היא ממשיגה, מוסיפה ידע, חושפת לניואנסים ועוד ועוד.
רונן הגדיר מצוין איך היא לא אמורה להיות. לצערנו רבים בטח בארץ, נוטים לזה. וכשהיא לא כזו, היא מרחיבה את הדעת.

נדיר מאוד שאני מסכים עם מבקר מוסיקה. בד"כ הביקורת מסתכמת בלא יותר מלהג נפוח ומתיש להחריד.
מבחינת ההיססטוריה האישית שלי יוצא שככול שהמבקר יותר 'נחשב' כך אנו יותר חלוקים בנוגע ליצירה.
בימינו, הביקורת טבולה בפוליטיקה ומשחקי תקינות פוליטית עד כדי שכל המוסד הזה הפך לפארסה.