אז מה אם אני אוסף גם אוספים?
שני מאורעות שונים ובלתי קשורים לחלוטין קבעו את נושא הסקירה המוזר להיום.
הראשון הוא ביקור בדיסק סנטר שהפיק את אחת מהרכישות הטובות ביותר שלי בשנה האחרונה, השני יותר מינורי ומסתכם בהערת אגב של מישהו בפורום על כך שהוא שומע רק אלבומים שלמים.
ובכן, אני מודיע בראש חוצות שאני יכול (ולעיתים אף עושה זאת) להנות מאלבומי אוספים שהפכו כנראה למילה גסה בקרב חובבי המוזיקה. גם בפורמט סאונדטרק.
ולשם הוכחת הנקודה יובאו בפניכם שלוש דוגמאות מייצגות.
Julie London – The Very Best Ofמה אגיד על הגברת לונדון, אולי לא נתוני הקול הטבעיים הטובים ביותר במאה ה- 20, אבל הצורה שהיא יודעת להשתמש במה שכן יש לה על מנת לתת שואו מלא רגש, הבעה וסקסיות גוררת את הערצתי בכל ההאזנה כמעט. ועם זאת הספרייה שלי כמעט חסרה מביצועיה, הסיבה היא שבשוק המקומי לא יצא לי להפגש תכופות עם אלבומיה וכל אלבום שמצאתי בחו"ל תמיד עשה לי רושם של בעל איכות סאונד קטסטרופלית.
אך כאמור באותו ביקור בדיסק סנטר מצאתי את עצמי מול הכותר הנ"ל. כל הסימנים המקדימים מדאיגים. שני דיסקים עמוסים לעייפה. כ- 50 טרקים בסה"כ. שם טריויאלי "The Very Best Of” מדאיג לא?
בכל מקרה האוסף מצא את דרכו לערימת הרכישה, ואני מודה שגם פתחתי אותו ראשון ועוד ביום הקניה (מעשה ממש לא אופייני).
מאז אני לא מפסיק להאזין לו. איזה יופי של דבר. מעולם לא נתקלתי באוסף כל כך מלא של הביצועים החשובים ביותר ולמעט בודדים גם באיכות סאונד לא רעה בכלל.
האמת שהעובדה שמדובר בהוצאה של EMI משנת 2005 שכבר נוכחתי שיודעים להפיק אוספים ראויים מאוד היתה צריכה לרמז לי על סאונד טוב (יחסית כן?).
אנחנו מקבלים כאן את לונדון על כל צדדיה המוזיקליים והאמוציונאלים, בעיקר בשירה אינטימית וקרובה למיקרופון עם הרבה אוירה תקופתית אך בביצועים אלמותיים.
אפילו ה- Liner Notes מושקעים ומלבד היסטוריה של הפרסונה יש גם את פירוט האלבומים מהם נלקחו הטרקים השונים. עוד לא הספקתי לשנן אך זה יקרה בקרוב.
בקיצור, מומלץ ביותר לחובבי הז'אנר.
My Blueberry Nightsאינני זוכר היכן הזכרתי פסקול זה, יתכן שבשירשור היעודי לנושא ויתכן שבאחת מסקירות האודיו, אבל זו דוגמא קלאסית מבחינתי לסאונדטרק מוצלח (הכוונה כמובן לא לאחד מקורי).
את הטון הכללי מעניקים שלושה ביצועים של Ry Cooder (והם שלושתם נהדרים) בשילוב שניים של Cat Power שקצת מקלים את האוירה בכיוון האינדי. ומפה שילובים של נגיעות גאוניות ממקורות שונים, Try A Little Tenderness של רדינג, Pajaros, Looking Back של רות בראון ו- Harvest Moon בביצוע המיוחד של קסנדרה ווילסון.
מה לעשות, לא לכולנו יהיו כל האלבומים המכילים את כל הפנינים האלו (לי יש כמחציתם), והאמת, גם אם היו לי את כולם עדיין היה מקום לקומפילציה הספציפית הזו שאוספת אותם יחדיו בחבילה הומוגנית.
לא שכחתי את הטרק הבודד של נורה ג'ונס, שאם הבנתי נכון כתבה אותו מאחורי הקלעים של הסט, הוא לא רע בכלל ופותח באופן חביב את האלבום.
הסרט למי שממש סקרן פחות מעניין מהפסקול, קצת "סרט בנות" אם מותר לי לא להיות פוליטיקלי קורקט לרגע, אבל עדיין לא מהגרועים ביותר.
The Definitive Charles Mingusאני מודה שבספריית הג'אז האינסטרומנטאלי קצת יותר קשה לי לבחור מועמד מתאים. זה לא רק בגלל שיש לי מעט מאוד כאלו.
בחרתי במר מינגוס משום שאני יודע שכמוני, גם אחרים קצת נאבקו עד שהצליחו להגיע להשלמה עם הפרסונה הזו.
אני סבור שהאלבום יכול להוות רקע טוב למתחיל בתחום. הוא מתחיל עם ה- Haitian Fight Song המהפנט והיחסית מלודי וחושף עם ההתקדמות את שאר צדדיו המצחיקים, האפלים, המוזרים והמופרעים של מינגוס. אגב מקור תשעת הטרקים משמונה אלבומים שונים!
אני אמנם הלכתי בכיוון ההפוך, אך יש לי הרגשה שכך היה יכול להיות לי יותר קל. וגם מי שיבחר לעצור כאן, לא נורא, יש לו רפרנס ממנו יוכל להתקדם בכל שלב.
אז אם להשלים את תזת הפתיחה, אלבום אוסף הוא לא מילה גסה. לפעמים הוא מהווה את ההבדל בין בעלות על יצירה שאתה אוהב ובין הינתקות ממנה, וככזה לעולם לא נוכל להמעיט בערכו.
עכשיו רק נותר לי לחשוב באיזה פורום לפרסם את ההגיג הזה.
סתם,
