aloni כתב:
אני חייב להודות שהדיון המתיש ...השאיר אצלי משהו ...
1. כאשר אנחנו קמים לחבר ולנתק משהו דבר הדורש פעילות פיזית יש ללא ספק השפעה פיזיולוגית, אתה ממש מרגיש את זה. אחרי שאתם מתיישבים על הכיסא קחו כמה נשימות עמוקות לפני תחילת ההאזנה. .
קריאה מעניינת [ ומתסכלת ].
אני שמח שהדיון 'הותיר משהו', מעורפל ואמורפי ככל שיהיה,
בעיני מטרתם של רוב הדיונים היא לנסות ולהפריך יחד תפיסות קיימות -
בכוונה לשכלל, לחדד ולהשתפר :
ובעולמנו אנשים רבים המבקשים לרוב להגן ולקבע על תפיסותיהם,
במטרה למצוא קביעות כלשהי בעולמנו הארעי. 'קיבעון' הוא מאותו שורש,
ומי שלא תוהה על עצמו, מחשבותיו, דרכיו ושיטותיו [ בכל תחום ]
נותר בדיוק כמו שהוא היה, הגיל מתקדם והאדם נותר עם תבניות ישנות,
זה מאוד מגביל את חופש המחשבה והיכולת, בכלל, "לחיות".
לגבי הממוספר 1 לעיל -
אני מסכים לתיאור והוא מצטרף ל'שרשרת של נזלות ומרקים חמים'
שמשפיעים. ההנחה שלי אגב הייתה שזה קשור ללחץ דם,
הקימה-התיישבות סותמת קצת את האזניים. הקטע שניתן להשיג את
ה'סתימות' הזו בשלל דרכים, חלקן פיזיולוגיות וחלקן מנטאליות.
השורה התחתונה של 'הדיון ההוא' [ ורבים המקבילים האפשריים לו,
טרם נגענו ב'תחושות המאזין' - החל מהרקע הכללי וכלה ב'שבוע האחרון' שלו -
דומה הדבר לשופטים בבימ"ש עליון או שופטים במונדיאל :
כל עוד האדם הוא השופט, השיפוט יכול לנוע מ'כן' ועד 'לא' בכפוף לאינסוף פרמטרים :
אפילו עולם המשפט הטכני, התחום והמוגדר לעילא, מניב 'החלטות רוב' :
חמישה שופטי עליון סופר-מקצועיים ומנוסים מאזינים לאותן הראיות יחד,
שניים פוסקים זכאי ושלושה פוסקים אשם... ],
לפיכך,
אחרי שזיקקנו וחידדנו וקצת הבנו כמה אופציות ל'טעות' או להטיות מקיפות אותנו,
ניתן כמובן לבעוט בהכל ולשבת להאזין. הלוגיקה הזו אין לה מטרה מעבר
לערעור מוסכמות פנימיות [ ואם זולג החוצה לאחרים - רווח שלהם כאמור בפתיח ]
ואז משתכללים התהליכים.
בהינתן כל ההטיות האפשריות, ניתן פשוט לקבלן כחלק מ'אופי המאזין' שלנו :
מוטה מראש, מן הסתם, כמו שחלקנו חובבים רגל קרושה [ טא דאא ! ]
ולפיכך אולי [ אולי ] עדיף דווקא לא לפרק למרכיבים את החוויה :
דומה הדבר לנהיגת מבחן מדוקדת-מדי שעלולה לפסול רכב מצויין על בסיס זוטות,
או להקריב דברים חשובים ע"ס פרמטר זעיר.
מה זה אומר ?
לדעתי טוב יעשה המאזין אם יבין ראשית את ה'כוון הכללי', הבסיסי שלו :
והכל מבוסס על נסיון והבנת ההעדפות :
יש מי שתמיד נמשך ל'סאונד אנגלי' או 'איטלקי' או גדול או קטן וכו' -
טוב יעשה אם יישאר בשדה האהוב עליו מראש, כך מצטמצם מרווח הבלאגאן.
השאר הוא פונקציה של זמן, לחיות קצת עם מרכיב זה או אחר
[ 'מרכיב' בעיני הוא רמקול או הגברה ] ובמהלך הזמן לשאול 'מה הייתי משנה כאן'.
כך עשוי להתברר לאדם בפני עצמו שחסר לו קצת באס או רוחב או כל דבר -
ואז הוא ממשיך בחתירה באותו נתיב בשאיפה למצוא מוצר שמעניק לו את הנ"ל.
האופציות הן כמעט אינסופיות [ ודאי עם כמה משתנים ] וזה הופך משתק ולא פרקטי.
ההשוואות חיוניות, אבל ההסתמכות על הזיכרון מטעה, לרבות עם פנקס.
מכיוון שיעודה של המערכת הוא לרגש ולגרום הנאה, הניסיון למצוא מרכיב או תכונה אחת
נדונים לכשלון, אין אנו יודעים את 'מקור ההנאה' העיקרי שלנו מדבר מסויים
ועלינו לקבלו כמכלול. כמו בכל תחום, הניסיון מדבר כאן הרבה - ואין הכוונה לאיזו
מקצוענות טכנית עקרה בנוסח 'ברמקול הזה יש צמר כבשים פרסיות'
כי אם החיוך, ההנאה, הרצון להאזין ולא כי זה חדש, האופציה להגביר לווליום ניכר -
ולקבל יותר ויותר כיף,
ואז האופציה להנמיך לווליום אפסי - שלאט לאט משתלט מחדש על החדר
ושוב הופך לווליום ניכר...
אם כבר האזנת הרבה בחייך
ואתה במהלך התנסויות לקראת רכישה
ויש לך אי אילו ימים עם כל מוצר
אתה בסוף תבחר, ולא לחינם :
הבעיה מתחילה כשהבחירה סבבה,
אבל נגמר המשחק ונותרת הריקנות,
שאז יתחיל המשחק שמגיע עד האיזוטריה המופרכת,
הכל כדי לשמר את תחושת ה'אופניים החדשות',
שבגיל 8 שטפה אותנו כמו צונאמי
והיום בבגרותנו אין "מוצר" כלשהו שיכול לעשות לנו את זה.
אודיופיל הוא מי שמחפש מולטי-אורגזמיות בתחום רפרודוקציית הסאונד,
וחותר להשיגו בין אם בשדרוג בלתי פוסק ובין אם בהצטיידות בלתי פוסקת במדיה :
מאחר ותחום הסאונד אינו כולל מולטי-א', האודיופיל נדון לכשלון :
לפיכך אצל חלק מהאנשים כל המסע הנ"ל בכלל לא רלוונטי שכן
נקודות העצירה שלו הן נקודות המתנה בלבד, מיצוי ההנאה הזמנית והחלולה מרכוש -
הבנה שלא רק שזה לא נותן היי, כי אם מעניק חווית אנטי-קליימקס מנמיכה -
וחתירה לרכישה הבאה, עוד נגן, עוד מפצל, עוד ספוג, עוד סטנד,
רמקול מחו"ל, מייצב, משכך, בולע, מפזר - ואז כשכל הרוחב 'פיקס',
זה זמן לנסות עליו רמקולים חדשים, או הגברה יקרה ב-140% מהם
שתותיר פתח לשדרוג רמקול וכך הלאה.
'כיף, הנאה, תחביב' וכו' - אלו תירוצים של מי שראשו תקוע בחומר ולא במהות,
כל אלו שמצויידים באלף עדשות/נעילות דיפרנציאל ומבינים היטב את האופטיקה
אבל לא יודעים לצלם ואין להם טיפת רגש.