אביב גדג' מוציא השבוע את אלבום הסולו השני שלו. אם למנות את אלבומי אלגי'ר, אפשר להגדירו גם כאלבום רביעי. ארבע שנים לאחר 'תפילה ליחיד', שמונה שנים לאחר 'מנועים קדימה', שהגיע גם הוא כשמונה שנים לאחר 'נאמנות ותשוקה'. פרקי זמן די ארוכים יחסית.
כותרת האלבום מצהירה על תוכנו. החוויה היא כמובן גם אישית, כבן למהגרים, וגם משקפת ומתארת מצב חברתי אקטואלי, מקומי או אוניברסאלי . כדרכו של גדג' הטקסטים נעים בין האישי לחברתי, כאשר פן אחד משקף או מושפע ומשפיע על משנהו. הכתיבה ביקורתית מאוד, רוויה כעס, אירוניה ולגלוג סאטירי, מתריסה, אבל כוללת גם שירי אהבה וכמיהה בנימה מעט אופטימית יותר:
הפתיחה הנהדרת עם "אלוהים אדירים כמה רעש עושה הכלום" ב- 'זה לא מקום לחלשים' המתייחס לקולקטיב ששולח לשוליים את שאינו ראוי- את ה- "מגוידים, מגובבים, חסרי פנים ,חסרי שם, שקופים ורעבים, חסרי בית וילדים של מהגרים". זהו מקום בו "עיוורים מובילים עיוורים אחרים.. זה לא מקום לחלשים". אפשר לראות שורות אלו גם כתיאור לכוח שצריך לאסוף כדי לעמוד בעיניים פקוחות אל מול כל שניתן לראות במקום שכזה.
את 'ונוס בתמוז' מגדיר גדג' בהופעות כ "שיר אהבה"- "מבחוץ את מלאה קוצים, ומבפנים עוד ועוד קוצים, אין בך זמן לים, אין בך מים מתוקים.. זיקוקים בכלוב לא יצליחו להאיר עולם צר וחשוך".
'כביש מהיר' הנפתח בגיטרת המערבונים של בונקר, ומזדחל לאיטו, מתאר רגע של משבר אישי, כנראה קיצוני- "לאט לאט איבדת שליטה.. אתה מוקף בכביש מהיר, עיניים רטובות, והקול היחיד שאתה שומע בא מן המצולות."
'מקדשים' מדגיש ששום מבנה דתי או טקסי, או הצלחה אישית, אינם יכולים להוות תחליף לאהבה, קירבה ואינטימיות- "כל האותות והמופתים, האורים והתומים, לא ישנו לי, כשיפתחו לי את העיר, אני רוצה אותך לצדי"
ב 'מדריך לפליט מופיע מעין דקלום שירתי (זאב טנא) בסגנון 'מאיר אריאלי' - "נא לא לתפוס תחת, נא לא לגעת, נא לפנות את הדרך ,נא לא למות על הדשא."
כמו באלבומים קודמים, ב'מנועים קדימה' (השיר עצמו), או ב'יוון' , הכוללים מאפיינים מזרחיים ים-תיכוניים מובהקים, גם כאן ב'גאולה' למשל לא מוותר גדג' על קצב החתונה התיאטרלי. כך להבדיל, חוזר גם מוטיב התפילה (אופייני בכלל לשירתו של גדג') שהופיע באלבומים קודמים ומופיע כאן למשל באופן בולט בפתיח ל 'אמונתי מנגנת בלילות' וב 'טוטפות'.
גדג' כובד בפברואר בפרס אקו"ם לשנת 2013 לעידוד היצירה למחבר. אלו נימוקי הועדה- "הרמה של הטקסטים שהוגשו השנה לוועדה הייתה גבוהה במיוחד. אבל מעל כולם בלט כותב אחד, מיוחד מאד. אחד הדברים היפים ביותר בכתיבת טקסטים הוא יכולתו של הכותב למשוך אותך למעמקי עולמו ולהעניק לך את התחושה שאתה לא רק צופה מהצד אלא משתתף פעיל. גדג' במילים עמוקות, צורבות, דוקרות ומלטפות מצליח לברוא תמונות עשירות וצבעוניות , מהפנטות ולופתות בגרון. ומעל לכל, הוא עושה זאת בצורה מקורית מאד וחשופה להפליא. בעולם של מילים בנאליות ובליל של רגשות מבולבלים, נעים למצוא יוצר מקורי שבולט מעל פני השטח. הוועדה שמחה לציין את יכולותיו של גדג', ולהעניק לו את פרס עידוד פרסום היצירה למחבר."
הנגנים באלבום הם להקתו של גדג' זה שנים, מה שהופך את המבנה לסוג של אביב גדג' ו.., כלומר, להקה מגובשת, בעלת סגנון מאוד מסוים, שמקליטה ומופיעה יחד תקופה ארוכה. שותפים ליצירה. רון בונקר , יהוא ירון, אביב ברק , בוריס מרצינובסקי- מעין סופר גרופ, אשר יחד עם גדג' מכתיבה צליל מוגדר, משלה. אפשר לנסות להתאים לו שמות תואר- צליל לירי, מתגעגע ומתרפק , שנסוני ותיאטרלי, עצוב וכואב ,הומוריסטי, עממי, חולמני ,תקיף נוקב וזועם, ובכל מקרה- בעל חותם בלעדי.
'ילדים של מהגרים' הוא נדבך נהדר נוסף במכלול היצירה של אביב גדג', ומדגיש את היותו הדמות החשובה ביותר ברוק הישראלי.