מוזר. משום מה חשבתי שאתה מחסידי ביבי. I stand corrected

לא נשברתי אתמול כל כך מהר בסוף, שרדתי יותר מ- 45 דק' לפני שהייתי צריך את הטלפון למשהו וזה הפריע לי.
ברגע שהם סגרו את הנגריה והתחילו לנגן זה כבר היה נחמד מאוד.

אז אתה לא מגיע לתערוכה

עדיף שלא
למרות שלנגריות יש את הקסם שלהן, הוא לא סוני/מוזיקלי מבחינתי

במסגרת תחיית הסי.די. (זמנית ללא ספק) :

עמי..., זה אתה...?

ברוקנר..?

הביצוע הוא אחד הגדולים, סינופולי האיטלקי עזב אותנו מוקדם מדיי לצערי הגדול.
אינטלקטואל אמיתי, מנצח עם פרשנות ואמירה מקורית, המקצבים אצלו אף פעם לא היו עניין שבשגרה.
והתזמורת שהוא ניצח עליה והיה למנצחה הראשי, השטאטסקפלה דרזדן, היא אחת הוותיקות בעולם ואחת הטובות שבהן, עם סקציית כלי נשיפה אדירה, תזמורת, שריכארד שטראוס בכבודו ובעצמו ניצח עליה.
ביצוע ברוקנר ענק בהקלטה פנומנלית.

והסאטי..., פנינה וקלאסיקה אמיתית.
פסקל רוז'ה, הפסנתרן הצרפתי, שכל הקלטותיו בחברת דקה הן מעדן - המוזיקה של סאטי, ראוול, בראהמס ועוד.
התקליט הזה, היה גם אצלי פעם, היום בדיסק, מזכיר לי נשכחות, מתנת יום הולדת שהענקתי פעם לחברה.

איזה כיף..

לפני שהתמכרתי באופן סופי ומוחלט לג׳אז (סדר גודל של לפני עשרים שנה פלוס) שמעתי בעיקר מוזיקה קלאסית. התוצאה של זה היא אוסף מכובד למדי של (כאלף) דיסקים קלאסיים שיושבים אצלי כאבן שאין לה הופכין...עד היום. אגב, בצד הסימפוני, ברוקנר היה חביב עלי במיוחד למיטב זכרוני, לצד סיבליוס וברהמס.

אכן, מכובד למדיי.
את מחזור הסימפוניות והפואמות של סיבליוס, אני נוהג לפקוד כמה פעמים בשנה, כמו גם, את הקונצ'רטו לכינור.
מתחת למעטה השלג והקרח, ניתן לחוש בחום רב.
לאחרונה, אני מכור למנצח סרג'יו צ'ליבידקה, שמותח את גבולות התזמורת והתזמון עד אין-סוף.
הברוקנר שלו, עם הפילהרמונית של מינכן הוא חוויה דתית כמעט, עם איכות נגינה של כלי מיתר וכלי נשיפה שלא תשמע בשום מקום.
אחרי שאתה מתרגל לקצב האיטי ורחב הידיים, אתה נכנס למעין מצב היפנוטי ומתמכר לחוויה.

אם תרצה אי-פעם להפטר מהאבן שאין לה הופכין, Remember me

תוכל לתת קישור לאלבום הזה (או אלבומים)?

תודה