לקראת יום כיפור הבא עלינו לטובה, אני מאזין לפרק האיטי, מתוך רביעיית המיתרים הלפני אחרונה, אופוס 132 של בטהובן.
הפרק הזה, אחד האישיים והנוקבים ביותר של המלחין הוא מפסגות המוזיקה הקאמרית בכלל ושל בטהובן בפרט.
זהו בטהובן שמודה לאל, על שהבריא ממחלה קשה ואכן, הפרק מכונה - "מזמור הודיה לאל, במודוס הלידי, מאדם שהחלים".
והמוזיקה, אינטימית ועמוקה כל כך, יופי מזוקק, שרק מוזיקה קאמרית יכולה להעניק.
כמו צילום שחור לבן - אנו מתרכזים בעיקר והחשוב, והדעת שלנו אינה מוסחת מצבעים או דברים אחרים.
כאן, הביצוע הוא של רביעייה גדולה מאוד, שבימים האחרונים, אני מאזין לכל מחזור הרביעיות לכלי מיתר של בטהובן איתה - רביעיית גווארנרי, ואיזה ביצוע מונומנטלי זה.
הנגנים נושמים ביחד כגוף אחד ויחד עם זאת, ניתן לשמוע בבירור את כל אחד מחברי הרביעייה.
ההקלטה של חברת RCA עושה עימם חסד, הכלים נשמעים מצויין וניתן לשמוע את העומק של הצ'לו והויולה, את הנסיקה למרומים של הכנר הראשון.
19 וחצי דקות,של יופי נוקב, שאתה מייחל שלא יסתיימו לעולם..
אבל בעיקר, זוהי תפילה חרישית, זהו בטהובן, אישי ומופנם מאוד, מלא געגועים, מלא לילה...
חתימה טובה ובריאות!
מקווה שהכל בסדר ושלומך טוב 
