לפעמים צריך להסתכל אחורה..
אם רוצים להבין את משחקי האור והצל אצל רמבראנדט, צריך ללכת אחורה, אל קאראוואג'ו
אם רוצים להבין את אדוארד מאנה, צריך לחזור אל ג'ורג'ונה..
וכמו שכתב דוסטוייבסקי - "כולנו יצאנו מה"אדרת" של גוגול"...
הרביעיות המאוחרות של בטהובן לכלי קשת, הן פסגה בלתי נתפסת של הפשטה ועומק, אינטימיות גדולה מצד אחד ומטאפיזיקה מהצד השני.
אם רוצים להבין את העולם הפנימי של הרביעיות הגדולות של המאה ה - 20, אלה של ברטוק, שוסטקוביץ', בריטן, שנברג ועוד, חייבים לחזור לאלה, המאוחרות של בטהובן.
ובתוך ים ההקלטות והאפשרויות שנמצאות בימינו אלה, עם שלל האופציות של תקליטים, דיסקים, קבצי מחשב והזרמת מוזיקה, אני מוצא את עצמי חוזר אל אותה ההקלטה שוב ושוב - ההקלטות של רביעיית המיתרים בוש, משנות ה - 30 של המאה ה 20, הקלטה של חברת EMI האנגלית.
קופסא זאת של ארבעה דיסקים, היא היהלום שבכתר של הרביעייה המופלאה הזאת והיא קופסא אחת מני כמה, שהייתי לוקח עימי לאי בודד.
את הפרק השלישי של הרביעיה האחרונה, מס' 16, אופוס 135, הייתי רוצה שישמיעו מעל הקבר שלי בביצוע הזה.
(אגב, הפרק האחרון, האיטי, מתוך הסימפוניה השלישית של מאהלר, פותח בנושא מתוך הפרק הזה של בטהובן)
עשר וחצי דקות של יופי נשגב ומזוקק, מרחב שבו הזמן עוצר מלכת, האויר נהיה דליל ושקוף, הנשימה נעתקת ורוח האלוהים מרחפת על פני המים.
קול פנימי חודר ממעמקי ליבו של בטהובן, שעבר דרך ראשו, אך לא דרך אוזניו..
ההקלטות הללו, הוקלטו בעידן ה - 78 סיבובים לדקה, האיכות הטכנית של ההקלטות עצמן ושל נגינת הרביעיה רחוקות משלמות ויחד עם זאת, המוזיקליות הנדירה והחפה כל סממנים של וירטואוזיות של חברי הרביעיה, הכנות והפשטות, איך שהם מקשיבים אחד לשני ואיך שהם נושמים ביחד כתא יחיד חי, חוסר השלמות ויחד עם זה, אנושי כל כך- כל אלה, עושים את הביצוע הזה לחד פעמי.
ואז, ברגע מופלא זה, מבינים אולי, שחלק מהדברים של העולם הריאלי שבו אנו חיים, לא חשובים כל כך, והמוזיקה, הופכת לפילוסופיה..
